<h1>איסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פל"ח</h1>
<h2>דף לג.</h2>
כל הכלים הנלקחים מן הגוים, אם הכלים הם מאותם שמכניסים בהם יין לקיום, בין כלי עץ בין כלי חרס בין של אבן, וכן נודות הגוים בין מזופתין בין שאינן מזופתין, צריכין מלוי ועירוי מעת לעת שלשה ימים. ואם השהה אותם המים יותר ממעת לעת, אותם המים אינם עולים לכלום. ואם רצה למלאות ולערות ביום שני פעמיים אין זה גורע ההכשר אלא מעלהו, שכל זמן שהוא מחליף המים הוא מעלה ההכשר. ואע"ג דלא הוו הג' ימים רצופים אינו מעלה ומוריד. ומהמים שעשה מילוי ועירוי יכול לעשות תמד אם ירצה, אפילו מן המים הראשונים, שאין זה אלא הפגה בעלמא ואין בולעות כלל מהיין הנבלע בחבית. ויש הכשר אחר בכלים המכניסן לקיום, יישון שנים עשר חדש. ולאחר שנים עשר חדש מותרין בהדחה בעלמא. ולא משוינן חילוק בין מזופתין לשאינן מזופתין, ואלה שני ההכשרים שוין. ואפילו לא עמד הכלי ביד הגוי אלא שעה אחת צריך מלוי וערוי או יישון, כדאמרינן [להלן ע"ד ע"ב] רבא כי משדר גולפי. פירוש חתיכות של חרס. להרפניא סחיף להו אפומייהו וחתים להו אבירצייהו, כלומר כופן אותן שיהיה פיהן למטה. וחותם אותם בתחתייהו, כלומר בפי השק ששם בתוכו, דקסבר כל דבר שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרי ביה רבנן. והר"ם פירש אפילו לפי שעה, שיכניס שם הגוי יין. וכן נראה. ויש שאמרו לדברי הר"ם, שכל זמן שלא נדע בודאי אם הכניס שם הגוי יין אם לא אין לנו לחוש לאסור הכלי. דספיקא דרבנן היא, ובהדחה סגי ליה. והכי מסתבר. יש מי שאומר שיין הנאסר משום נצוק, דאסור בשתיה ומותר בהנאה, אין הכלי צריך מלוי וערוי ג' ימים ולא הכשר אחר, אפילו הוי כלי שמכניסו לקיום. דלא אסר כלי אלא יין נסך האסור בהנאה משום חומרא דיין נסך. כדאמרינן [ס' ע"א] עד ברזא אסור בהנאה מכאן ואילך שרי אפילו בשתיה. וודאי הכלי אינו צריך מלוי וערוי ג' ימים. אלמא לא אסר כלי אלא יין נסך דאסור בהנאה. דאם איתא דהכלי הוי אסור היכי אמרינן מכאן ואילך שרי אפילו בשתיה. וכן נראה. ויש הכשרים אחרים בכלי עץ וחרס, כגון ציר או מורייס, והגעלה במים רותחין, ומים ומלח שיש בהם מלח הרבה דהוו כציר, (בענין) [בעינן] שיהיו המים מלוחים בטעמם אחר שתהיה המלח נפשרת לתוכן כעין טעם מליחת ציר של דגים. ושיעור זה הוא לפי אומדן דעת החכמים שבדור. ולרווחא דמילתא נהגו שיהיו המים רותחין, ומשכשכין הכלי יפה. וא"צ להתיר דפי הכלי והסילקלי"ש ולהסיר מהם דבר, כגון האישטופא"ה וכיוצא בו התחובות בסדקין, דאמרינן [להלן ע"ו ע"ב] כבולעו כך פולטו או כבולעו כך שורפו גבי ציר. ויש הכשר אחר בכלי עץ וחרס, אם נתן בהם שכר. והכשר אחר עוד בכלי חרס ואבן לבד חזרה לכבשן, דאמרינן כיון שנשרה זפתן מהן טהורין, ואמר רב אשי לא שנשרה אלא כיון דרפאי ואע"ג דלא נתר. וכן נמי בנימוחה שתשוב לחה. והוא הדין לשאינן מזופתין, אם החזירן לכבשן האש, אם יעמדו שם כשיעור הזה. ואם שם בכלים שצריכים הכשר יין, אסור בשתיה ומותר בהנאה. ויש אומרים דבכלי עץ נמי יש הכשר אחר, אם יסירו קליפת העץ העליונה בכלי הנגרים שקורין פלאנ"א עד שלא יראה בעץ מראה יין הרי הם כחדשים ומותרים. והכי מסתבר. נמצאו שמונה הכשרים בין כלי חרס ובין כלי עץ. א)גמלוי וערוי. ב)גיישון. ג)גציר ומוריס. ד)גשכר. ה)גהגעלה. ו)גמים ומלח. ז)גחזרה לכבשן. ח)גקליפה בכלי הנגרים. כלים שאינו מכניסן לקיום סגי להו בשכשוך, ר"ל שישפשפם ביד בכח, אפילו היה תחלת תשמישן ביד גוי, כיון שאין מכניסן לקיום סגי להו בהדחה. ושאינו מכניסו לקיום מקרי, כגון אלו השמאל"ש והבראל"ש והברוק"ש, אע"פ שמשתמשין בהן יין נסך תדיר. וכן כוסות של עץ. כל אלו אע"פ שתחלת תשמישן ביד גוי סגי להו בשכשוך. זה הכלל כל כלי שצריך לטלטלו ולהופכו על צדו בכל פעם כשמריקין ממנו, כגון השמאל"ש והבראל"ש וכיוצא בהן לאו מכניסן לקיום נינהו. ואי סתמינהו ועבד בהו ברזא ומוציא היין דרך הברזא ולא דרך הפה, הרי הן כחביות גדולות, ומכניסן לקיום הם, וצריכים הכשר גדול ומלוי וערוי או אחד ההכשרים שהזכרתי למעלה. חביות אלו שקורין בוטא"ש שמביאין בהן יין מעיר לעיר בעגלות, ויש להם ברזא גסה, התירו קצת חכמי הדור להשתמש בהם בלא הכשר אחר בהדחה לבד, כיון שאינם משתמשים בהם כי אם בהבאת יין מעיר לעיר שאינו מכניסו לקיום קרי להו. ולא דמי להנהו בקבוקין שקורין באראל"ש דכיון דיש להם ברזא משימין בהם יין לזמן מרובה. ויש מפקפקין בזה ואומרים שמכניסן לקיום הם. ויש אומרים אחר שעשו מעשה אין להרהר אחריהם, דמעשה רב. ויש מפרשים אין מכניסו לקיום, שאין היין משתמר בתוכו ומתקלקל בעומדו שם. אם כן הגיגיות אע"פ שפעמים מניחין בהם היין זמן מרובה, כיון שמתקלקל בהם לא חשיבי מכניסן לקיום, וסגי להו בניגוב. וחכמי ההר עשו מעשה על זה להיתר.
